עוד לבנה בחומה
אני רוצה שתעצמו את העיניים לרגע ותחשבו על משהו שנכשלתם בו.
זוכרים?
מתנצל שמכניס אותכם לפינה הזו. וכן וגם לתחושה הזו.
אבל זה העניין.
התחושה הזו, שעולה בנו מבפנים. משהו שם תופס את הלב ולוחץ חזק. - בעסה.
כל כשלון שורט בנו ומשאיר סימן קטן, מוסיף עוד לבנה לחומה, למחסום שמונע מאיתנו להתקדם.
זה המחסום שבעצם מגדיר את תחום אזור הנוחות שלנו.
המחסום הזה מורכב מלבנים של כישלונות, של פחדים, של חווית סבל, של המקומות שהרגשנו ממש קטנים ולא חשובים, שהרגשנו לבד, של כל הפעמים שלא ראו אותנו. יש שם לבנים של כאב ואהבה נכזבת. של כל הפעמים שהרגשנו לא שווים, לא יכולים, לא רצויים. הרבה אבנים, הרבה צלקות.
וואחאד מחסום יש שם סביב אזור הנוחות שלנו.
לפעמים הוא כל כך גבוה עד שקשה לנו לראות מה יש שם בצד השני.
אז איך מפילים חומה איך ממוטטים מחסום? איך מייצרים חרך, דלת שדרכה אפשר לעבור ולהתקדם?
או קי, להקיף אותו 7 פעמים ולתקוע בשופר זו גם שיטה רק שצריך להיות קודם בחוץ!!
אפשר לנגף אותו באיל ניגוח, ככה לתת איזו מכה חזקה... הייתם רוצים.
לא השיטה היא לשלוף אבן, אבן מהחומה.
וכשנשלוף מספיק אבנים, החומה תיפול מעצמה.
זה מחזיר אותנו לאבני הכשלון.
כי מכל האבנים של המחסום שמחזיק אותנו באזור הנוחות, אלו אולי האבנים שהכי קל להוציא.
הפחד מכישלון הוא לא האויב שלנו, אלא השומר שלנו. זהו מנגנון פנימי שנבנה עם הזמן, חסם רגשי שמנסה להגן עלינו מפני כאב חוזר. זיכרון לחוויות העבר שבהן הרגשנו פגיעים, מאכזבים, או לא מספיק טובים.
החסם הרגשי הזה אינו כשל מובנה, אלא מנגנון, טבעי. הוא מבקש להגן, לא למנוע. הבעיה שלנו מתחילה כשאנחנו נותנים לו לנהל אותנו – כשאנחנו רואים בו תקרת זכוכית בלתי עבירה, במקום דלת שצריך ללמוד איך לפתוח.
אני רוצה שתזכרו את זה: החסם הזה אינו נצחי. הוא משתנה בכל פעם שאנחנו מחליטים לשלוף אבן, להתמודד עם הפחד מכשלון במקום לברוח ממנו. כל אתגר שאנחנו לוקחים, כל התקדמות קטנה, מחלישים אותו.
ההבנה הזו מאפשרת לנו להפוך את החסם לאתגר, כשלב בדרך להתפתחות. מתוך הבנה שהחוויה ההיא, הכואבת, חלפה. אנחנו כבר במקום אחר, חזקים יותר, מסוגלים יותר.
הדרך של אימון המוח ומה שאנחנו כן יכולים לעשות כדי לעבור את מחסום של חוסר הנוחות, זה לחשוב על הפעמים שבהן כן הצלחנו. אותם רגעים שבהם פחדנו, אבל בחרנו לנסות בכל זאת.
להיזכר איך הרגשנו כשהתגברנו? איך השתנתה התפיסה שלנו לגבי עצמנו?
עבודה כזאת, אימון כזה עוזר לנו להוריד את גובה המחסום. החסם הרגשי לא יעלם מיד, אבל בכל פעם שאנחנו נפעל בניגוד להנחיות האוטומטיות שלו, אנחנו מלמדים את עצמנו שיעור חדש:
אנחנו מסוגלים.
אז איך מתחילים? קודם כל, בהעלאת המודעות (כמו תמיד) בזיהוי, מהו אותו קול פנימי שמנסה לעצור אותנו? האם הוא באמת שלנו, או שהוא שריד של זיכרון ישן? תאפשרו לו להיות, תנו לו שם, הכירו בו, אבל אל תיתנו לו לנהל אותכם.
צעדים קטנים ובחירה של אתגרים קטנים, זו השיטה. אבן, אבן, זוכרים?
מה שחשוב הוא להתמקד בתהליכים שבהם נוכל לחוות הצלחה.
הדימוי שאני אוהב הוא שאפשר לקחת את האבנים שאנחנו מסירים מהמחסום ולהפוך אותן לאבני הדרך שמאפשרות לנו לבנות את הביטחון, את תחושת המסוגלות ולפתוח דלתות חדשות.
נחמד לא?
במקום לראות את החסם הרגשי כמשהו שמגביל אותנו, אפשר לייצר את ההיפוך ולהתבונן עליו כמצפן שמכוון אותנו להתמודד עם מה שהכי חשוב לנו.
רק אם נאפשר לעצמנו את ההתמודדות הזו, הדרך האמיתית תתבהר ,תתגבש ותכוון אותנו קדימה.
יאללה. שימו פינק פלויד ותתחילו לעבוד.
למה אתם מחכים?
