כשרון טבעי
כולנו כמאמנים ומטפלים מכירים את הרגע שבו המתאמן שלנו מכריז על התחושה שלו שאין דבר שהוא באמת טוב בו. זה קורה בדרך כלל בשלב שבו המתאמן מנסה לאתר את מקורות ההנעה הפנימיים שלו, את מאגר העוצמות שלו. להצית את תחושת המסוגלות, התשוקה והאנרגיה בכוונה לעשות שינוי משמעותי.
סקירה של העבר. ההצלחות הגדולות ככל שהיו והכישלונות המפוארים שחווה באמת לא מצליחים להציף את היתרון היחסי המובהק שיש לו ביחס לאחרים. סקירת המיומנויות שלו, הערכים שלו והתשוקות שלו לא מאתרים את הכישרון המיוחד שיכול לרתום למען הצלחה עתידית, למען הנצחון במרוץ החיים.
הוא נותר מיואש, חסר אונים, אובד עצות ותקוע.
מכאן לאן?
שתי הפרדיגמה הרווחות בהקשר הזה, עליהן אנחנו בונים את כל מגדל הקלפים הזה, הן שבכל אחד מאיתנו יש את הניצוץ, את הכישרון הזה שמייחד אותו מיתר בני האדם ושאם רק נצליח לאתר אותו ולרתום אותו לעשייה שלנו נוכל להצליח בגדול.
זה בכל אופן מה שתמיד סיפרו לנו.
טוב, זה נכון ולא נכון.
צר לי לבשר לכם אבל האמת היא שרובנו בינוניים ואין לנו כשרון שמייחד אותנו מיתר בני האדם.
בעסה.
הסיכוי שהכשרון המולד שלנו ממקם אותנו בין עשרת האנשים הכישרוניים בעולם בתחום מסוים שואף לאפס. עזבו, בין האלף או עשרת אלפים האנשים הכישרוניים בעולם הוא אפסי. וכמובן אי אפשר שלא להתייחס לעובדה שכשרון לבד אינו מספיק, ומחקרים של העשור האחרון מראים שהיכולת להתמסר למטרה ספציפית אחת, להתמיד, להשקיע את מה שנדרש ולשאת בעומס לאורך זמן (או בקיצור Grit) הוא הגורם המנבא הצלחה יותר מכל דבר אחר.
לכן צודק המתאמן שלנו. מצליח ככל שיהיה עדיין מחלחלת בו התחושה של בינוניות כי באמת אין לו כישרון מיוחד. עבורו הפרדיגמה הראשונה מהשתיים היא שגויה, מטעה ומכשילה, מעכבת ולא מקדמת בדרך לשינוי שמקווה לו.
הפתרון טמון (כמו תמיד) בנקודת ההתייחסות. במערכת הייחוס.
מיקוד שליטה חיצוני, תחרותי, מול פנימי, הישגי.
השאלה המהותית שצריך לשאול המתאמן את עצמו היא באיזה מכל התחומים בהם הוא מתעסק (או התעסק) הוא מצליח ביותר? מהי המיומנות הטובה ביותר שלו? מה הוא עושה הכי טוב בהשוואה לעצמו!
לא ביחס לאחרים.
זהו המפתח לשינוי הפרדיגמה.
זוהי הגדרת הכישרון האמיתי. לכל אחד מאיתנו יש את הדבר שהוא עושה טוב יותר, בקלות גדולה יותר, שהוא מצליח בו תוך השקעת מאמץ קטן יחסית, ביחס לעצמו.
במיקוד כלפי חוץ, תמיד יהיה את זה שהוא טוב ממני במתמטיקה, בשפות, במוזיקה, בספורט, באמנות ומה לא. תמיד יהיו את אלו שהם הרבה יותר כשרונים ממני. שהאור שלהם מעיב עשרות מונים לכאורה על הניצוץ שלי, הופך אותו לכמעט בלתי נראה, כמעט בלתי משמעותי. שהופך אותי - לבינוני.
אבל זה לא העניין ולא מה שימנע מהתמאמן שלנו להצליח. הכשרון שאנחנו מחפשים הוא זה הפנימי, הכשרון של המתאמן ביחס לעצמו. כי כן, בתחרות הכשרונות הבינלאומית הוא קרוב לוודאי יפסיד.
זיהוי הכישרון הזה ורתימה שלו לעשייה היומיומית (קרירה, מקצוע, עיסוק, תחביב) היא זו שעשויה להפוך אותו לאדם בינוני אבל מצליח מאוד, לגרום לו כאדם רגיל להגיע לתוצאות בלתי רגילות.
ליצור תחושה של הצלחה ומסוגלות ובעיקר להפוך אותו לאדם מאושר יותר, שמאמין וסומך על היכולת שלו להתמודד עם כל קושי ואתגר.
המפתח הוא החלפת הפרדיגמה הישנה של המתאמן לחדשה. "יש בי את הניצוץ, את הכישרון המיוחד הזה ביחס לעצמי. כאשר אאתר אותו וארתום אותו לעשייה משמעותית, אצית מחדש את התשוקה שלי לחיים, אצא מהתקיעות, אתקדם ואצליח בגדול".
