העץ שלי ואני
תמונה לא משהו, אני יודע. (ועוד אחרי AI)
אבל ככה נראה הבונזאי שלנו, כבר בן 22 הנער ורחוק מלהיות חתיך מסוקס. האמת לא בונזאי אמיתי, מודה, אלא עץ פיקוס. כן מאלו הענקיים שפורצים מדרכות ושולחים את השורשים שלהם עמוק בכל חריץ ומנהרה. קללת הגננים...
קיבלנו אותו לחנוכת הבית... הייתם מאמינים? ואצלנו הוא נאלץ להסתפק בעציץ בגודל בינוני. ובדיוק כך נשאר, כפי שהיה כשהגיע, שתיל רענן מלא תקוות נעורים.
מאז הוא עושה אצלנו מה שעציצים בד"כ עושים. מנסים לשרוד. למרות כל התלאות וההתעללות שאנחנו מעבירים אותם. ובזה נודה על האמת, אנחנו מצטיינים.
אף על פי כן, ולמרות זאת יש לו חיים טובים לבונזאי שלנו. הוא לפחות לא התלונן כששאלתי אותו בפעם האחרונה. ובאמת, אנחנו משקים אותו בקביעות (כמעט) מדשנים אותו (לא בדיוק) שומרים עליו מהקור ומהרוח, ממזיקים, ציפורים ושאר מרעין בישין.
בגדול אני בטוח שנוח לו. שם על אדן החלון. שמש של בוקר להתענג עליה כל יום ובעיקר עוזבים אותו בשקט. פשוט להיות. הלוואי עלי.
יש לו רק בעיה אחת.
העציץ.
אתם מבינים. העציץ זה מה שמגביל אותו. מה שחונק אותו. מה שמונע ממנו לפרוץ, להתעצם, לצמוח, לשגשג ולהגיע למלוא תפארתו.
למרות שהוא מנסה. בכל כוחו, בכל מאודו.
כאן באזור הנוחות שלו, בפינת השמש שבמטבח הוא מתאמץ כל פעם מחדש. מצמיח עלים חדשים, שולח זרועות דקות למעלה, אולי הפעם יצליח... רק בכדי לגלות שהוא בעצם לא יכול.
תארו לכם מה היה קורה אם הייתי מעביר אותו לגינה בחוץ.
למקום בו לא היה מוגבל.
22 שנים של ציפייה דרוכה, של אנרגיה כלואה, של פוטנציאל שלא מומש, של תקווה, של כמיהה היו אז פורצות החוצה. בשאגה, כמו טיל.
נכון, הרוח הייתה מכה בו, גם השמש בחום של אוגוסט. והוא היה צריך למצוא את מקומו בין חבריו לשכונה ואולי להיאבק על מקורות המים. וזה לא היה לו קל, וזה לא היה פשוט עבורו אבל איזה עץ מדהים הוא יכל להיות. ירוק, וחזק ורם ונישא ובעיקר שמח הרבה יותר.
כן, כבר הבנתם.
כל אחד מאיתנו גר לו באיזה עציץ. גדול יותר או קטן יותר, אבל תמיד בעציץ.
העציץ הוא אזור הנוחות שלנו.
ואזור הנוחות שלנו מגביל אותנו. כל הזמן. מגביל אותנו מלהיות העץ הענק שאנחנו יכולים להיות.
כולנו בעצם סוג של בונזאי.
הסיבה שאני לא נוטע אותו בגינה שלנו (מעבר לפרקטיקה שבעניין, תשאלו את הגנן) היא שכל בוקר, כשאני יושב לידו, שם בפינת השמש שבמטבח עם כוס האספרסו שלי, אני נזכר בו.
אוסף כמה עלים יבשים שנשרו, תוחב בו אצבע ובודק את מצב המים. מסתכל עליו ונזכר בעציץ שלי. שובר זרד יבש ושואל את עצמי איך אני פורץ את אזור הנוחות שלי גם היום?
איזה בעסה.
אכלתם אותה.
עכשיו כבר לא תוכלו לעבור ליד העציצים שלכם בבית בלי לשאול את עצמכם את אותה השאלה בדיוק.
כי עכשיו אתם יודעים. אתם מבינים, שכולנו בונזאי כזה או אחר ושאם רק תעזו לנטוע את עצמכם באדמה שאין בה מעצורים גם לאושר שלכם לא יהיה גבול.
דמיינו.
